לפני כמה ימים התבשרנו כי הזמר עומר אדם רכש תמונה של קוף דיגיטלי מהאוסף של BAYC במחיר של דירת ארבעה חדרים בבאר שבע. הידיעה, שפורסמה בכל האתרים הגדולים בארץ, נתנה עוד רוח גבית למושג שאך לפני שנה היה ידוע ליודעי ח"ן בלבד וכעת סבתא שלכם ממלמלת בארוחת שישי - NFT.
הדיונים סביב מילת ההייפ של 2021 נעים בין "מי האידיוט שמשלם מיליונים על תמונה" לבין "זה הדבר החדשני ביותר של השנים האחרונות". שתי הנקודות מפספסות את הנקודה. אנשים רוכשים דברים דיגיטלים במליוני דולרים כבר שנים ללא קשר למנת המשכל שלהם ואין שום דבר חדש בNFT חוץ מההייפ שהוא מייצר.
מכירה של חמש ספרות
את הדוגמאות הראשונות למסחר בפיקסלים "ללא ערך" אפשר למצוא באמצע שנות ה-90, עת האינטרנט התחיל לתפוס צורה אינטראקטיבית וחברת מיראביליס הישראלית, הידועה בזכות המוצר שלה ICQ, מצאה שניתן וכדאי לאפשר לאנשים לשוחח אחד עם השני בזמן אמת דרך האינטרנט.
כל נרשם חדש לICQ קיבל קוד מזהה שבעזרתו היה מתחבר לשירות. המשתמשים הראשונים קיבלו מספר מזהה של ארבע ספרות. כאשר נגמרו המספרים, החברה התחילה לחלק קודים של חמש ספרות, ואז שש, שבע ויותר. אם השתמשת בICQ לקראת סוף שנות ה-90 ודיברת עם מישהו בעל קוד של ארבע או חמש ספרות, היית מספר על זה אח"כ לחברים שלך. זה היה אירוע.
בערך בזמן הזה התחילו לצוץ קודים של חמש ספרות באיביי ונמכרו בעשרות דולרים. אח"כ הופיעו מספרים אחרים. כאלו בעלי רצף מסויים, כמו למשל, 44666, נמכרו במאות ואפילו אלפי דולרים. יוזרים בעלי נפש יזמית קלטו את הקטע והתחילו לפתוח חשבונות על גבי חשבונות במטרה לקבל מספר שיצלצל טוב ויוכל להימכר במחיר טוב באיביי. כך הפכה ICQ מקהילה לכלכלה.
נשאלת השאלה, מדוע שמישהו ישקיע עשרות, מאות ואפילו אלפי דולרים עבור שירות ומספר שניתנים בחינם? כמו לוחית רישוי מיוחדת, כמו נעליים ממותגות או תיק של לואי ויטון, מדובר בסמל סטטוס. העובדה שמדובר במשהו דיגיטלי ולא פיזי לא משנה דבר.
סוחרים בקקי
שני דברים ניתן ללמוד מסיפור הקודים של ICQ. האחד, אנשים מוכנים להשקיע כסף אמיתי בדברים דיגיטליים. השני, על הדברים הדיגיטליים להיות בתפוצה מוגבלת. אם לכל המשתמשים של ICQ היו מספרים בעלי עשר ספרות בדיוק לא היה מסחר. הקוף של עומר אדם הוא חלק מסדרה של 10,000 קופים. לא יהיו עוד קופים מהסדרה בעתיד. זוהי אחת הסיבות לפופולריות של סדרות NFT ומטבעות קריפטוגרפיים באופן כללי. המושג, בעגה הטכנולוגית, נקראה Artificial Scarcity, והוא זה שיוצר תנודתיות ומסחר בין שחקנים.
וגם זה לא דבר חדש.
באמצע שנות ה-90 יצא אחד המשחקים ששינו את תעשיית המשחקים, Ultima Online. מדובר במשחק הרפתקאות רחב ידיים מרובה משתתפים, בו שחקנים מכל העולם יכולים להתחבר, לשחק יחד ולסחור באייטמים שונים תחת כלכלה חופשית שאינה נקבעת ע"י מפתחת המשחק.
כמו בכל כלכלה יש צורך במטבע ויוצרי המשחק אכן הכינו ופיזרו אותו בנדיבות רבה מדי בין השחקנים. כחודש אחרי עליית המשחק, כתוצאה של חישובים לא מדוייקים ובעיקר מספר באגים ששפכו ערימות של המטבע לתוך שרתי המשחק, חל פיחות בערכו של המטבע עד שערכו שאף לאפס. על השחקנים היה למצוא מטבע אחר, מוגן מפיחות. כאן הדברים לקחו כיוון לא צפוי.
זמן לא רב לפני השקת המשחק, מפתחי אולטימה הסתכלו על היצירה שלהם והחליטו שדבר מה חסר. אורוות הסוסים היו נקיות מדי. וכך נוספו להם גללים של סוסים כקישוט לאורוות וכולם, סוסים ובני אדם כאחד, היו מרוצים. היות ומדובר במשחק משנות ה-90 מפתחי המשחק לא ראו לנכון להוסיף פיצ'ר של ייצור קקי מהסוסים, קרי, הגללים הפכו להיות נדירים במיוחד. בשלב מסויים היה גלל אחד של קקי על כל 30,000 שחקנים רשומים. בערך בזמן הזה שחקנים התחילו לבזוז את כל האורוות במשחק. מי ששם את ידו על גלל הציג אותו לראווה בביתו במשחק, או מכר אותו. תחילה בעבור אייטמים נדירים יותר או פחות, ואח"כ בכסף אמיתי באתרים כמו איביי.
גם כאן, כמו בסיפור הקודם, כמו במקרה של הקופים, אנשים משלמים על חפצים דיגיטלים למטרות סטטוס.
כסף לא קונה אהבה
אילו אסוצייציות עולות לכם בראש לשמע צמד המילים "שנות ה-90"? הנה כמה משלי. Two Unlimited. פאוץ'. חמי רודנר. טמגוצ'י. האחרון היה מפורסם יותר מכולם ביחד. המכשיר הקטן מהמעצבן מיפן, שצפצף כל פעם כשהיה רעב או כשהיה צריך לנקות לו את הקקי (מילת היום כנראה) ובמידה ובעליו לא שעה לנדנודיו היה מת ועולה לשמיים הדיגיטליים הגדולים.
כן, הטמגוצ'י היה סנסציה. בפעם הראשונה בסקייל כזה ראינו מיליונים משחקים במשחק ש"איננו משחק", ומשחקים בו לאורך היום, כל היום. בעצם, הArtificial Scarcity של הטמגוצ'י היה החיים שלו. הרי אין סיבה אמיתית שטמגוצ'י לא יחזיק שנים בתוך המכשיר הקטן שלו, אך הם בכל זאת היו מתים. כל הזמן. היו ילדים שנקשרו כל כךלטמגו'צי שלהם, שכשאלו היו מתים, הילדים היו יושבים שבעה ונכנסים לדיכי.
אני כותב את זה באופן משעשע, אך היה מדובר בכאב אמיתי וכל כך נפוץ, עד שהוא קיבל ערך בוויקיפדיה - Tamagotchi Effect, שמדבר על התאהבות של בני אדם בחפצים דיגיטליים חסרי נשמה שלא אוהבים אותם בחזרה, גם אם זה נראה כך לפעמים.
מה יהיה?
כפי שראינו, אנשים קונים ומתאהבים בחפצים דיגיטליים "חסרי ערך" כבר שנים רבות. יהיה זה לצורכי סטטוס, ספקולציה, הזדהות, התאהבות, יו ניים איט. הרעיון שמאחורי גיימינג בבלוקצ'יין אומר, שהחפצים ששחקנים מקבלים במשחק רשומים ברשת נייטרלית ובעצם שייכים לשחקנים שיכולים לעשות איתם כרצונם. וזה החידוש. כך שאפילו אם המשחק יאבד גובה ולא יעניין יותר שחקנים, עדיין אפשר יהיה להמשיך לסחור בחפצי המשחק. כאילו שזה יעניין מישהו. החידוש שמציגים היום כNFT אינו דבר חדש כלל ועיקר, אלא התפתחות, מסורבלת משהו, של מנגנונים הקיימים במשחקים ויישומים כבר 30 שנה.
לסיכומו של עניין, אני באופן אישי לא רואה הבדל בין מוצרים פיזים או דיגיטליים. את אלו האחרונים הרבה יותר קל לייצר ולהפיץ, אך זה לא אומר שאי אפשר להתאהב בהם או להתהדר בהם, בייחוד כאשר התפוצה שלהם מוגבלת בצורה מלאכותית.
דבר אחד בטוח. שום דבר אינו נצחי. ICQ, אולטימה אונליין וטמגוצ'י היו להיטים מטורפים בזמנם והיום כמעט ואינם. זה גם יהיה עתיד הקופים. עומר אדם, אם אתה קורא שורות אלו, צא בזמן.
***
אהבתם את הכתבה? רוצים לקבל כתבות מעולות על עיצוב משחקים + שני ספרים במתנה?
כנסו ללינק. אנחנו לא נושכים. רק מלטפים. מרחוק. זה יצא מוזר. ביי.