שקף אחד בהרצאה הפותחת של פסטיבל Games for Change סיפר את הסיפור כולו. שני עיגולים צוירו במארקר. באחד כתוב ״מחקר״ ובשני ״שוק״. שני העיגולים קרובים אך אין בניהם חפיפה.
כך בדיוק הרגיש הפסטיבל. בעיגול אחד, חבורה של אנשים עם להט בעיניים ורצון עז לשנות את העולם בעזרת משחקים. בעיגול שני, העולם.
בזמנים אלו של תכנים סכריניים וסיפוקים מידיים, אינני יודע כמה סבלנות ורצון יש לאנשים לשחק במשחקים רציניים. הפסטיבל לא נתן מענה חד משמעי לשאלה ופעמים רבות הדיונים התקיימו ברמה אקדמית או איכותנית.
ברם, פה ושם קפץ משחק או רעיון שהשאיר אותי עם פה פעור והשראה גדולה. ישנן גם הזדמנויות עסקיות, כפי שהכותרת מרמזת. מוזמנים לקפוץ לסיכום בשביל לקרוא רק עליהן. ולבעלי הסבלנות, להלן רשמיי מפסטיבל G4C השלושה עשר במספר.
על הכנס
G4C הוא ארגון ללא מטרות רווח העוסק במשחקים ״רציניים״. תחת המטרייה ״רציניים״ נמצאים מספר נושאים: משחקים למען שינוי חברתי (כל מה שבין פליטים לתפיסת גוף בעולם הלהט״בי), משחקיים לימודיים ומשחקי רפואה ונוירוסיינס.
הפסטיבל השנתי מכנס אקדמאים, מעצבי ומשחקים, עיתונאים וגיימרים תחת קורת גג אחת ומספק הצצה מעמיקה לכל מה שקורה היום בתחום הסקסי של משחקים רציניים. הכנס התקיים בNew School בשדרה החמישית במנהטן וכבר בדקות הראשונות לפתיחה משהו אחד היה מאוד ברור.
אין כסף
לעומת כנסי משחקים אחרים שהייתי בהם, G4C הוא כנס שעושה רושם עני למדי. ארוחת בוקר של בייגל עם חמאה/גבינת פילדפליה. הקפה נגמר בשעה 14:00. אין ארוחות צהריים. בקפיטריה 8 שולחנות בלבד ומזגן המכוון על מינוס עשרים. אין מסיבות או אירועים נלווים לכנס למעט ביום האחרון.
אולי זה נשמע קטנוני, הרי לא באנו להנות, אך מדובר בהחמצה כיוון שהדברים המעניינים קורים מחוץ לכיתות, היכן שנוצרים קשרים בין אישיים. ע״ע מינגלינג. הפסטיבל נותן מעט הזדמנויות לכך.
דייורסיטי
מצד שני, לא הכל שחור. או לבן. אלא בכל הצבעים והמינים. G4C לא רק מדברים אלא גם מקיימים. זה הכנס הראשון שבו השתתפתי בו מספר הדוברים והדוברות היו שווים. וזה לא עניין של מה בכך. המארגנות (חמש נשים עומדות מאחורי G4C) סיפרו לי על תהליך הגיוס המייגע וכמות הדחיות שהן עשו בכדי לייצר אפליה מתקנת. למרות שכגבר לבן שאוהב לדבר בכנסים אני יורה לעצמי ברגל, אני חושב ככה זה צריך להיות.
היילייטים
ההודים נותנים בראש
שני פרויקטים מרשימים מאוד הוצגו בחדר ההרצאות הקטן אחד אחרי השני.
הראשון, Missing, משחק הרפתקאות המתרחש באזורים הפחות טובים של הודו. הגיבורה היא בחורה שנמכרה לזנות בגיל צעיר והשחקנים אמורים לסייע לה להיחלץ מבית הזונות שבו היא עובדת. מכירת ילדות צעירות בשווקים בהודו הינה בעיה אמיתית ומושתקת. הצוות של Missing יצר משחק המביא למודעות ואמפתיה לנושא, והוא נראה מעולה וכתוב היטב.
הפרויקט השני, Priya's Shakti, הינו קומיקס AR שהושק בקומיקון מומבאי 2014. הקומיקס עוסק בפרייה, נערה מכפר הודי, שנאנסה בצורה ברוטלית. היא ממיטה קלון על משפחתה שרואה בכך בושה איומה ונאלצת לברוח ליער על מנת לסיים את חייה. ביער היא פוגשת את האלה פארווטי הנכנסת לתוך גופה, הופכת אותה לגיבורת על ומעניקה לה את הכוחות לנקום בגברים שפגעו בה.
הקומיקס הוא הצלחה אדירה ונמכר במעל ל3 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא מופץ בחינם באזורים העניים של הודו כחומר לימודי. דוגמא נהדרת לשילוב של תוכן רציני ולא קונבנציונלי באריזה סיפורית טובה + גימיק הAR שנתן לפרויקט חשיפה גם במדורים הטכנולוגים.
המציאות מסתיימת כאן
לפני כעשר שנים, משחקי (ARG (Aleternate Reality Game היו ה-דבר. אם פספסתם את התקופה, מדובר במשחקים שתופסים אחיזה בעולם האמיתי ולא רק הדיגיטלי. הבעיה הגדולה של משחקי ARG היא שהם מאוד יקרים להפקה ופונים למעט אנשים. לכן אין היום כמעט כאלו ואני הייתי בטוח שהרעיון הזה פס מהעולם, עד שנתקלתי בRealty End Here
מדובר במשחק ARG אשר מטרתו לגבש את הסטודנטים לקולנוע של אוניברסיטת USC. הסטודנטים מקבלים בתחילת השנה חבילת קלפים ועליהם משימות שונות. הם יכולים לחבר את הקלפים עם קלפים אחרים שיש לחברים שלהם, וכך לעשות ביחד משימות מורכבות יותר. על כל קלף יש ניקוד וככל שמבצעים יותר קלפים מקבלים יותר נקודות.
זהו רק רובד אחד של המשחק המורכב הזה, שנהנה מהשתתפות של 65% מהסטודנטים כל שנה. אם יש בין קוראיי מורים/מרצים, אני ממליץ לכם לחקור לעומק על המשחק באינטרנט. מדובר במופת של עיצוב משחק, הנותן לשחקנים שלנו בדיוק את המידה הנכונה של חופש בחירה והגבלה קריאייטיבית.
המשחק של הפסטיבל
פרס המשחק הטוב ביותר הוענק השנה לWalden, a game. נוצר ע"י צוות גרעיני קטן וסטודנטים מתחלפים באוניברסיטת USC, בהנחייתה של טרייסי פולרטון האגדתית. במשחק תגלמו את דמותו של הנרי דייויד תרו ששהה ביער בניו אינגלנד במשך שנתיים בשנים 1845-1847. מדובר בהכלאה בין משחק הישרדות למשחק דוקומנטרי, שבו פשוט אפשר להסתובב ולהנות מהנוף עוצר הנשימה והטבע הפראי של היער.
תאמינו או לא, טבע האדם!
כמו תמיד, המרצים שגנבו את ההצגה מגיעים מתחום הכלכלה ההתהגותית. באמתחתם עובדות מפתיעות על טבע האדם, סיפורים מצחיקים וים של כריזמה.
מורן סרף שפתח את סבב ההרצאות של היום הראשון, דיבר על התרגילים שהמוח שלנו עושה לנו כשהוא גורם לנו לחשוב שאנו בשליטה על ההחלטות שלנו.
נסיינים התבקשו לבחור בין שתי משחות שיניים, כשאינם יודעים שהעומד מולם הוא קוסם זריז ידיים ולמעשה נותן להם את משחת השיניים שהם לא בחרו. בתום הניסוי, מספר דקות אח״כ, כאשר יישאלו מדוע הם בחרו במשחה זו ולא אחרת, יגנו הנסיינים על הבחירה השגויה כאילו הם באמת בחרו בה.
סיפור זכיר נוסף הוא על דניס רופא השיניים. מורן מספר שדניס הוא שם נפוץ בקרב רופאי שיניים בגלל הסמיכות של השם לשם המקצוע. (Dentist). הדניסים מבלים את חייהם כאשר הם אומרים ״מה?״ בכל פעם שמישהו לידם אומר Dentist. כאשר יגיע הזמן לבחור מקצוע, רבים מהדניסים יגידו, הי, אני רוצה להיות Dentist. זו כנראה הקריאה שלי.
מוזר, נכון? לכאורה זה מוכח מדעית. (סוג של. רציתי לשאול את מורן כמה עורכי דין יש שקוראים להם דניס, אבל בG4C אין זמן לשאלות).
את ההרצאה (הבאמת מצוינת), סיכם מורן באנלוגיה הבאה: לפני מאות שנים כיוון גלילאו גליליי את הטלסקופ שלו לכוכב צדק ומשהו לא הסתדר לו. לקח לו זמן רב להבין שנקודת המוצא שלו היא שגויה והכוכבים במערכת השמש אינם מסתובבים סביב כדור הארץ אלא סביב השמש, על כל המשתמע מכך.
כך גם אצלנו. בראש שלנו יש קולות ואנחנו בטוחים ששלנו הכי חשוב. אך כנראה שהקול שלנו הוא רק אחד מני רבים, מהם חשובים בהרבה. אנחנו איננו מרכז הגלקסיה של עצמנו. מעניין ומטריד.
מציאות מדומה
היום האחרון של הכנס היה מוקדש כולו למציאות מדומה VR. וזה היה היום החלש ביותר. מצד אחד, חוויית הVR היא באמת משכנעת מאוד. אתה נשאב לעולם הוירטואלי בשניות ומרגיש כאילו אתה שם. ואז עוברות 15 דקות וכל מה שאתה רוצה לעשות זה להוריד את המשקפיים מהפרצוף שלך וללכת לאכול גלידה במקדונלדז כפיצוי.
בגלל זה ובגלל סיבות אחרות כגון יוקר המכשירים, השוק הזה כמעט ולא קיים. המשחקים, כתוצאה מכך, בוסריים. יש לי תחושה שפאזת הVR הזו תיהפך למשהו שונה לגמרי עוד כמה שנים והטכנולוגיה הנוכחית תצטרף ללייזר דיסק, מיני דיסק וטלטקסט בעתיד הקרוב.
אז מה יחליף את הVR אתם שואלים? הירשמו לרשימת התפוצה שלי ואגלה לכם.
(גילוי נאות, כרגע אין לי מושג. אבל כשאדע המנויים שלי יהיו הראשונים לדעת).
הזדמנויות
כפי שפתחתי את הכתבה הזו, ניכר הדיסוננס בין הרצוי (לשנות את העולם בעזרת משחקים) למצוי (אנשים המעוניינים להשתנות בעזרת משחקים). אבל יש מספר מקומות בהם החיבור הזה עובד.
בקונטסקסט הלימודי
משחקים ולימודים, שילוב מצוין. ומה שעוד יותר מצוין, שלא כמו משחקים בשוק החופשי, שם המשחק שלכם מתחרה בענקים, בקונטקסט הלימודי המשחק שלכם מתחרה במקבילה המקומית לבני גורן. כך שידכם על העליונה תמיד.
צריך הרבה פחות כסף כדי לעשות משחק לימודי אפקטיבי מאשר משחק המתחרה בשוק החופשי.
אבל עדיין צריך כסף. אז מהיכן מגיעים המצלצלים?
בטח שלא מבתי הספר. התקציב הזעום של בתי הספר (גם בגולה, כן כן) יופנה לטובת דברים אחרים. הכסף לפיתוח משחקים לימודיים מגיע מעמותות, תורמים פרטיים ומשרדים ממשלתיים.
במילים אחרות, אם יש לכם רעיון למשחק לימודי העוסק בקבלת האחר, לדוגמה, עדיף שתחזרו על פתחם של מרכז פרס לשלום מאשר על בתי הספר.
רפואה ונוירוסיינס
משחקים לתרגול נשימה, פיזיותרפיה, שיקום ועוד. גם כאן מדובר בקהל שבוי ללא אלטרנטיבות ומשחקים שבהחלט יכולים לספק את הסחורה ולסייע לחולים להתאמן יותר. להבדיל מתחום המשחקים לבתי הספר, כאן יש כסף פרטי גדול יותר שמסתובב, אך חסם הכניסה לתחום גדול יותר בהתאם.
יש כאן טייקאווי.
אם אתם ממש רוצים להיכנס לתחום המשחקים הרציניים, תמצאו מי יממן אתכם בשלב מוקדם מאוד בפרוייקט. איך מוצאים? להבדיל מהשקעה סטנדרטית בסטראטאפ, יש להניח שלמישהו הזו יש אגנדה שאינה כלכלית גרידא. תעקבו אחר האג׳נדה ותגיעו למלאך שלכם.