איך הפכתי אימוני ספורט להרגל באמצעות התחמקות מתשלום

עודכן ב: 12 דצמ 2019



כמו רבים גם אני, בערב השנה החדשה, מבטיח לעצמי הבטחות בהתרגשות גדולה רק כדי למסמס אותן מיד אח״כ. לכן בשנה שעברה, כשטעם הלביבות והסופגניות הנפלאות עוד בפי, החלטתי שלא עוד.


באותה שנה עמדה להיוולד לי ילדה נוספת, הלא היא צאצא מספר שניים למשפחת אדר.

וחוץ מזה, בחודש מרץ, ימלאו לי 40 אביבים.

מספר עגול. מספר גדול. מספר של משבר אמצע חיים.


אז אמרתי לעצמי, דורי (אני תמיד מדבר אל עצמי בגוף שלישי כשאני עומד בפתח החלטות חשובות) תסתכל על עצמך. לא מסוגל לעלות שתי קומות בלי להתנשף, לא מגיע עם הידיים לקרסוליים. הגיע הזמן לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל להתאמן!

וכך התחלתי את השנה האזרחית החדשה חדור מרץ ומוטיבציה.


ואז חודשיים לא עשיתי כלום.


זימנתי את עצמי לישיבה נוספת. הפעם החלטתי להקדיש מחשבה לאיך עלי להנחיל את ההרגל הזה.

הרי אתה עושה את זה עבור לקוחות (שוב גוף שלישי). מדוע לא לעצב את ההתנהגות של עצמך? מה אפשר לקחת מעולם המשחקים ולהכניס לחיים שלך?


עיצוב התנהגות והרגלים

אם יצא לכם לחקור קצת את הנושא של עיצוב התנהגות והרגלים, קרוב לוודאי שעליתם על ספר שנקרא "כוחו של הרגל" מאת צ'רלס דוויג. אם לא - מומלץ בחום. דוויג משרטט שם בקווים ברורים כיצד הרגלים מתחילים ומשתמרים.


הוא מספר על מודל בעל שלושה שלבים: סימן רוטינה ופרס.

קחו לדוגמא הרגל של עוגיה בשעה שלוש בצהריים.


הסימן: שעה 15:00 בצהריים. העייפות מתחילה להזדחל, יש צורך בסוכר.

הרוטינה: מכתתים רגליים למטבח במשרד. פותחים את הצנצנת. אוכלים עוגיה.

הפרס: העוגיה הנפלאה עטירת הסוכר.

הפרס מקעקע את ההתנהגות כדבר חיובי. למחרת, כשתגיע השעה שלוש, כבר נרגיש את טעם העוגיה בפה שלנו ונרוץ בשמנמנות לקחת אותה.


הדבר הראשון שעשיתי כשעיצבתי את ההרגל החדש שלי, הוא להכניסו למודל הנ"ל.


הסימן

קל. שמונה ועשר דקות בבוקר. כל יום, שישה ימים בשבוע. למה דווקא שמונה ועשר דקות? זו השעה בה אני חוזר הביתה לאחר ששמתי את הזאטוטים בגן ויש לי כ-30 דקות לעצמי עד שאני צריך לצאת לעבודה.


הסימן הזה הוא סימן טוב שכן הוא חוזר על עצמו כל יום. ככה אני לא שוכח ולא מתבלבל. שמונה ועשרה בבוקר - חזרתי מהגן - יאללה להתאמן.


הרוטינה

חשוב מאוד שהרוטינה תהיה נוחה ואוטומטית.

נוחה - שלא אצטרך לעלות על הכביש ולנסוע לאיזה מקום כדי להתאמן. פשוט כי זה לא יקרה.

אוטומטית - שלא אצטרך לחשוב מה אני אמור לעשות באימון או לקחת איזושהי החלטה בעניין.

בקיצור, אני רוצה שיגידו לי מה לעשות ושזה יקרה בנוחות של הסלון שלי.

ומי מתאימה לזה יותר אם לא ג'יליאן מייקלס.


ג'יליאן מייקלס היא גורו פיטנס אמריקאית שפעם היתה שמנה והיום נראית כמו הגרסא הנשית לענק הירוק. היא בנתה את תוכנית האימונים של לרדת בגדול, יש לה שלל DVD בעלי שמות קורעים כמו Killer Buns ו Yoga Inferno, ודבר אחד בטוח - היא תקרע לכם את הצורה דרך הטלפון.


האפליקציה של ג'יליאן מאפשרת לכם להגדיר זמן אימון רצוי ורמת אינטנסיביות. וזהו. אלו הבחירות היחידות שאני נדרש להן. השאר קורה מעצמו והיא מתזזת אותי דרך הטלפון מה אני צריך לעשות. 20 דקות אימון - שישה ימים בשבוע - זה הכל.


היא תעביר אתכם גהינום

הפרס

בגדול, בספורט יש פרסים מובנים. בטווח הקצר המוח שלנו מייצר אנדרופינים, נוירוטרנסמיטרים שגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו. בטווח הארוך, יש תוצאות לאימונים. אנחנו נראים יותר טוב, מרגישים יותר טוב.


אז למה לא כולנו מכורים לספורט?